ריטב"א על יבמות קי״ז

1 שכן כתב לה לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי ודעת מ"ה שאין מדרש כתובה אלא לענין מנה מאתים שהוא בכל הנשים מתקנת חכמים אבל לא לגבי תוספת וכ"ש לגבי נכסי צאן ברזל ואעפ"י שאמרו בפ' אעפ"י תנאי כתובה ככתוב' דמי אין זה אלא לענין דברי' הנפרטי' שם כדפרי' להו התם וכמו שפי' ר"י ז"ל שם:

2 אדעתה דכתובה אתאי פרש"י ז"ל דבאפוקי ממונא סהדי בעי' וא"ת מ"מ נהמני' אנן אנשואין בלחוד מיהא ולא נדרוש לה מדרש כתובה י"ל דרבנן המנו' משום עגונא היכא דעיקר דעתה משום נשואי' כדי שלא תתעגן ואע"ג דגביא כתובה ממילא אבל בבאה משום כתובה ובעיקר עדותא ליכא עגונא לא המנוה. ועי"ל דהמנותא דדיקא ומנסבא משום שהחמרת עליה בסופה שתצא מזה ומזה אבל זו שעיקר כוונת' משום כתוב' אולי לא תנשא ולא מיקלקלי' וגובה כתובה שלא כדין ובעדו' שקר ומסתבר' דה"ק אם הביאה היא עד א' לב"ד שמת בעלה והיא תובעת כתובה דאמרי' אדעת' דכתובה אתאי ולא שריא לה ואפי' את"ל דטעמא דעד א' משום דלא משקר לא הקלו חכמים להאמינו בדבר שבערוה אלא משום עגונא ומתוך חומר שבסופה וכדאיתא בפ' האשה רבה:

3 או דילמא משום דלא ידעה במאי משתריא פי' שסבורה היא שזו היא התרתה וזה תימ' גדול היאך אפשר שתטעה שום אשה בזה ויש לפרש שהיא סבורה דכ"ש דשרו לה טפי כשאינה מדקדקת בנשואין וכי היא מגלה דעתה שאין עיקר כוונתה להתירה לשוק ואי אפשר לה לתבוע כתובה בלחוד דהא כל כמה דלא משתרי' לא גביא כתובה כנ"ל:

4 או דילמא טעמא דבת חמות משום דאכלה אגירסנא דאם פי' שיורשת כתובתה ע"י בעלה וה"נ אכלה לגירסנא דבי נשא פי' יגיע אביה דאלו יגיע אמה ליכא למימר דאי איכא בני דאמא אינהו ירתי כסף כתובתה מתנאי כתובת בני' דכרי' ולא ירשנה בעלה של זו ואי דליכא בני דאמה כבר יירש הכל אבוה וגירסנא דבי נשא הוא ולאו דוקא דאכלה גירסנא השתא אלא לומר שהיא עתידה שתאכל:

5 אלא מאי מוסיף כלומר כיון דליכא טעמא דסניא ליה מאי מוסיף אותם שלא יהו נאמנות. אלא כלה סניא לה וכו' כלומר דר' יהודה ה"ק דטעמא דכלה ואשת אב אינו טעם א' מן חמותו ובת הבעל דטעמא אחרינא אית לה וכיון דכן אין לומר שתהא זו בכללה של זו ורבנן אהדרי דודאי חד טעמא אית להו דטעמא דכלה סניא לחמותה ואשת אב לבת הבעל אינו מטעם דאמר ר' יהודה אלא משום דכיון דחמו' סניא לה סניא כלה לחמות כדכתי' כמים הפנים לפנים וה"ה לאשת אב בהדי בת הבעל וזהו שאמרו לו שאין צריך להוסיפם בפי' ומסתברא דה"ה דאיכא בין רבנן ור' יהודה אשת אח גופא אי נאמנת על בת חמותה דאלו לר' יהודה נאמנת להעידה דהא ליכא טעמא דאכלה לגירסנא ולא מטעמא דתמלל מילי עלה ואלו לרבנן אינה מעידה עליה דהא סניא לה משום כמים הפנים לפנים ומתני' לא קתני אלא מה שמודים ר' יהודה וחכמים בעיקר דין שאינם חלוקים אלא בטעמא דסניותא בלחוד ומיהו בככלל מחלוקתם בטעם זה למדנו שחולקי' בעקר הדין באשת אח המעידה על בת חמותה וכ"ד מהר"ם ז"ל:

6 חמותה הבאה לאחר מכן פי' כגון שיש לבעלה אח מן האב ולא מן האם ואם ימות בעלה בלא בנים תתייבם לאותו אח ואותה אמו הויא חמותה. מהו שתעיד עליה שמת בעלה מי מסקא אדעתא שמת בעלה ונפלה קמי יבם וסניא לה מהשתא או לא וא"ת ותפשוט לה מיבמתה שאינ' מעיד' עליה דאלמא מסקא אדעתא דמיית בעל ונפלה קמי אחי בעלה ותהא יבמתה צרתה פרש"י ז"ל דשאני התם שעתידה להיות צרתה ממש ועבדא לה צערא בגופא חיישא אבל לצער ממון דלא הוי כולי האי דילמא לא חיישא:

7 ת"ש מת בעלי ואח"כ מת חמיו תטול כתובה וחמותה אסורה פי' ואע"ג דאמרה מעיקרא מת בעלי דכי הדרא ואמרה מת חמי לא הוי חמותה א"ה לא מהימנא עליה מ"ט לאו משום דאמרי' האי לאו בעל' מיית ולא חמיה מיית והא דקאמר הכי לקלקולא דחמות דלא תיתי בתר שעה וליטרדן פרש"י ז"ל דאע"ג דאמרה מעיקרא מת בעלי ולפי דבורה אין זו כלתה חיישי' דילמא לאו בעלה מית כלל ועדיין זו חמותה ומעיד' שמת חמיה כדי לקלקל לחמותה ואע"ג דהשתא בעלה במ"ה לא מצערה לה כלל וכאלו אינה חמותה דמיא א"ה חיישי' דילמא לכי אתי בעלה ממדינת הים חמיה הדרא ומצער' לה לדבר עליה דברים רעים וה"ה לחמות הבאה לאחר מכן דהא נמי אחר מכן הוא ופרק' שאני התם דרגיש לה צערה פי' שהכלה הזאת כבר הרגיש' צער חמותה ושונאתה שנאה ישנה ולא תפשוט מיהא חמות הבאה לאחר מכן שמעולם לא היתה חמותה עד כאן פרש"י ז"ל ולפי פי' זה ראיה דהוה מייתי תלמודא היינו אליב' דר' יהודה דסבר טעמא דסניא כלה לחמותה היינו משום דמצערא לה דממללא מילי עלה כדאיתא לעיל:

8 ומיהו שפיר פשטינן מזה אפי' לרבנן משום דבהא טעמא דאמרינן דחייש כלה לצערה דלאחר מכן לא פליגי רבנן ומיהו ק"ל טובא דאי מ"ה חמותה אסורה דחיישי' דילמא לאו בעלה מיית ולא חמיה מיית הוא גופא למה תנשא דהא אפי' במאי דאמרה מת בעלה משקרא ואומ' כן מפני שנאת חמותה כסבורה שנאמין אותה כשאומרה מת בעלי על מיתת חמיה כיון דהשתא אינה חמותה לפי דבריה וליכא למימר דבשתי מעמדות הוה ומעיקרא אמ' מת וכו' דא"כ מאי למימר' וי"ל דאע"ג דאמרה הכל תוך כדי דבו' כיון דהא דחמותה חששא בעלמא היא ולא מהימנא עלה לא מפסד' מהמנות' דנפשה שנאמנת על עצמה ואינה נאמנת לגבי צרת' או לגבי יבמת' ויש שפי' שאני התם דרגיש לה צערה שהצער קרוב לה יותר לבא כי יותר הוא מצוי וקרוב שיבוא בעלה וחמותה ממדינת הים ותחזור חמותה לצער אותה מדמסקא אדעתא שימות בעלה קודם אחיו ושימות בחיי חמותו ונכון הוא ולכל הפירושי' מעיקרא הוה ס"ד דמתני' מילתא פסיקת' קתני ואפי' יש זמן מרוב' שהלכו בעלה וחמיה ממדינת הים והדבר רחוק לבני אדם שיחזרו לכאן וא"ה מסקא אדעתא דאתו תרוייהו הכא מקמי מיתת חמותה וכיון דהא מסיקנא אדעתא ה"נ מסקי אדעתיה דמית בעלה בחיי אביו ובחיי חמותו דמיתה שכיחא:

9 ה"ק עד א' אמ' מת והתירוה לינשא וכתב הרמב"ן ז"ל דהא דינא איתיה אפי' כשהראשון עבד או אשה והב' עד כשר דמ"מ הא המני' לקמא כבי תרי ואיתי' בכלל מימרא דעולא וה"נ מוכח בכתובות בפ' האשה שנתארמל' דאמרי' אני וחברתי טהורה ואתא עד א' ואמ' את וחברתיך טמאה איהי כיון דאיכא עד לאו כל כמינה חבירתה משתריא אפומא דידה ואוקימנ' אע"ג דאידך עד כשר ומיהו האשה שאמרה מת בעלה והתירוה לינשא על פיה ואח"כ בא עד א' כשר ואמ' לא מת בהא ליתא לדעולא דאמירה דידה לאו עדות הוא ובמקום הכחשה לא המנוה כלל והרמב"ן ז"ל סובר דכל היכ' דקמ' עד פסול והשני עד כשר הרי זו לא תנשא ואם תנשא תצא ואמ' הוא ז"ל דההי' דכתובו' טעמא דבשבוייה הקלו וכן דעת קצת רב"ה ז"ל ורבותי ז"ל סוברים כלשון הראשון מפני שיש בירושלמי סיוע לזה כדכתיב בכתובות בס"ד:

10 מ"ד דאזלי' בתר רוב דעות לחומרא אבל לקולא לא קמ"ל וא"ת והא במ' סוטה פי' מי שקנה לה תנא משנה יתירה לאשמועי' בתר רוב דעות אפי' לקולא ותרתי למה לי י"ל דאנן ה"ק דכיון דאיירי הכא בהאי עניינא אסיק ליה כוליה ואורחי' דתנא הוא דאע"ג דתני חדא מילתא בחד דוכתא הדר תני לה בדוכתא אחריתי אגב אורחי' לסיומי כלהו דיני וכו'. והא דתניא עד א' אמר מת ועד א' אמר לא מת הרי זו לא תנשא י"א דכיון דקתני ואם נשאת תנא אשמועינן שאם נשאת לעד הראשון והיא אומרת בריא לי לא תצא וכדקי"ל גבי ב' אומר מת וב' אומ' לא מת וזה דעת הרמב"ם ז"ל ולא מחוור שלא אמרו כן אלא בב' כתי עידי' דאיכא בכל כת וכת עדות שלמה אבל עד א' בהכחש זה אינו כלום אא"כ בא בתחלה והתירוה על פיו וכדעולא וראיה גמורה לדבר דבפ' האשה שנתאלמנה תניא ב' אומ' מת וב' אומר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא והוינן בה מ"ש סיפא ומ"ש רישא אמר אביי תרגימא בעד א' עד אחד אומר מת והמנוה רבנן כב' עדים כדעולא וכו' והשתא נחזי אנן אם איתא דאפי' כשבאו עדים ביחד משכחת לה שאם נשאת לא תצא אמאי אוקמא לההיא כשבא עד א' מעיקר' לוקמא כשבאו ביחד וכשנשאת לאותו עד המתירה וכדאוקימנא התם בההיא סוגיא דשנשאת לאחר מעידיה והא הויא רבותא טפי אלא ודאי דהא ליתא והא דלא קתני הכא ואם נשאת תצא כדתניא לעיל משום דבמתניתין לא מיירי אלא כשנשאת לאחר ואי קשיא לן הא דאמר בירושלמי עד א' אומר מת ונשאת ובא עד אחד ואמר לא מת לא תצא מפני שאמ' משנשאת שאלו אמר עד שלא נשאת ונשאת תצא אמר רב יהודה דברי רבי מנחם בר יוסי אבל דברי' חכמים בין שאמר משנשאת בין שאמר עד שלא נשאת לא תנשא ואם נשאת לא תצא ע"כ אלמא לדברי חכמים אפי' הכחשת העד הראשון עד שלא נשאת כלל אם נשאת לא תצא ואפי' כשבאו מעיקרא בבת א' דאי כשבאו בזה אחר זה אפי' לכתחלה תנשא מדעולא כדאיתא לעיל וי"ל דההיא כשבאו בזה אחר זה ומאי עד שלא נשאת דקאמר עד שלא נשאת ממש ואחר שהתירוה לינשא ור' מנחם בר' יוסי לית ליה דעולא כלל וחכמי' אית להו כשנשאת ממש דוקא ופליג אגמרא דילן כ"פ הרמב"ן ז"ל: